לפני ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט ד"ר א' סטולר) בב"ש 19096-05-11 מיום 11.5.2011. בהחלטה הראשונה ניתן עיכוב ביצוע ארעי לצו הריסה מנהלי (להלן: צו ההריסה) בכפוף להפקדת ערובה להוצאות ובהחלטה השנייה נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה עד חודש יולי 2011 ולחלופין עד לדיון הקבוע ביום 30.5.2011 בועדת הערר המחוזית מחוז מרכז (להלן: ועדת הערר). בקשה זהה נדחתה קודם לכן על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה (השופטת א' תלמור) בתל"פ 2038-09 מיום 8.5.2011.
עובדות והליכים קודמים
1. למבנה שנבנה ללא היתר במקרקעין שבהחזקת המערערת בעיר נתניה הוצא צו הריסה מנהלי עוד ביום 15.2.2009.
2. בית המשפט לעניינים מקומיים סקר בהחלטתו את ההליכים הרבים בהם נקטה המערערת, והבעלים שלה לשעבר, מר חיים קראדי, כדי לדחות את קיומו של צו ההריסה המנהלי. כך בין היתר עולה כי ביום 23.2.2009 הגיש מר קראדי בקשה לביטול צו ההריסה המנהלי ולעיכוב ביצועו. בדיון מיום 15.11.2009, ונוכח העובדה כי הוגשה בקשה לקבלת היתר בנייה והוגש כתב אישום בגין הבנייה הבלתי חוקית, הגיעו הצדדים להסכמה כי צו ההריסה יאושר, אלא שביצועו יעוכב למשך ששה חודשים והוצאות ביצוע צו ההריסה המנהלי יחולו על מר קראדי. בהמשך לכך, ביום 20.5.2010 הגיש מר קראדי בקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים למתן החלטה בה ביקש שיוצהר כי צו ההריסה קוים ולחלופין עתר להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה כדי לאפשר לו להשלים את הליכי הרישוי. ביום 14.7.2010 נדחתה בקשה זו, ונקבע כי צו ההריסה חל לגבי המבנה הנ"ל שנמצא במקרקעין. יחד עם זאת, עוכב צו ההריסה בהסכמה למשך ששה חודשים נוספים.
3. בינתיים, ביום 20.10.2010, ניתנה החלטת הועדה המקומית לתכנון ולבנייה (להלן: הועדה המקומית) במסגרתה נדחתה בקשה להיתר שהגישה המערערת, זאת נוכח מדיניות הבנייה של עיריית נתניה ביחס לאותו מתחם. על החלטה זו הגישה המערערת ערר לועדת הערר, במסגרתו טענה כי ההחלטה ושינוי המדיניות של עיריית נתניה מפלים את המערערת לרעה ביחס לבעלי מגרשים אחרים בסביבתה, שקיבלו היתרים דומים לזה המבוקש על ידה. הדיון בערר נדחה פעמיים ביוזמת המערערת ובהסכמת המשיבה, ולפי ההחלטה האחרונה נקבע ליום 30.5.2011.
4. בחלוף ששת החודשים שנקבעו בהחלטה מיום 14.7.2010 הגישה המערערת בקשה לעיון מחדש בהחלטת בית המשפט מיום 14.7.2010, ולחלופין עתרה להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה בששה חודשים נוספים על מנת לאפשר לה להשלים הליכים בפני ועדת הערר. בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 10.2.2011 נדחתה הבקשה לעיון מחדש, ובהסכמת המשיבה עוכב ביצועו של צו ההריסה בשלושה חודשים נוספים. ערעור שהוגש על החלטות בית המשפט לעניינים מקומיים נמחק ביום 10.4.2011.
5. ביום 12.4.2011 הגישה המערערת את הבקשה מושא הערעור שלפני ובמסגרתה ביקשה לעכב את ביצוע צו ההריסה עד סוף חודש יולי 2011 ולחלופין עד להחלטת ועדת הערר בדיון הקבוע ליום 30.5.2011.
6. המשיבה התנגדה לבקשה נוכח השתלשלות האירועים המתוארת. כן ציינה כי המועד המבוקש על ידי המערערת, היינו סוף חודש יולי 2011, הינו המועד בו ממילא על המערערת לפנות את המקרקעין בהתאם להסכם השכירות עם בעל המקרקעין.
7. בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 8.5.2011 נקבע כי אין סיבה להורות על עיכוב ביצוע של צו ההריסה, זאת נוכח העובדה כי המבקש הקודם, מר קראדי, והמערערת הנוכחית קיבלו ארכות ממושכות פעם אחר פעם ונוכח העובדה כי המערערת היא שהביאה על עצמה את צו ההריסה עת בנתה בלי היתר תוך התעלמות בוטה מהחוק. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע כי אין להתיר למערערת להמשיך וליהנות ממעשי העבירה בחסות בית המשפט.
8. על החלטה זו של בית המשפט לעניינים מקומיים הוגשו ביום 11.5.2011 שתי בקשות לעיכוב ביצוע של צו ההריסה לבית המשפט המחוזי: הראשונה, בקשה לדחייה של מספר ימים כדי שניתן יהיה להגיש ערעור מסודר או לפנות כראוי את המגרש; השנייה, בקשה נוספת לעיכוב ביצוע צו ההריסה. יצויין כי הבקשה הראשונה הוגשה בדמות מכתב לבית המשפט מבלי פירוט משמעותי. בשתיהן הכריע בית המשפט המחוזי עוד באותו יום. בהחלטה המתייחסת לבקשה הראשונה, נקבע כי ניתן עיכוב ביצוע ארעי וזאת בתנאי שיופקדו בקופת בית המשפט 25,000 ש"ח כערובה להוצאות המשיבה; לעניין הבקשה השנייה, החליט בית המשפט המחוזי כי אין מקום להיעתר לה. עוד צויין כי הנזק שייגרם למערערת אינו גדול נוכח העובדה שהיא יכולה להעתיק את המבנה הנדון שכן מדובר ב"קראוון" יביל, ומשכך במבחן מאזן הנוחות נוטה הכף לטובת המשיבה.
על החלטות אלה הוגש הערעור שלפני.
נימוקי הערעור
9. המערערת מציינת - באמצעות באי כוחה, עו"ד גבריאל ברוך ועו"ד שרון אהרוני - כי היה מקום לקבל את בקשתה לעכב את ביצוע צו ההריסה עד להכרעה בערר שהגישה לועדת הערר נוכח סיכוייה הטובים שהערר יתקבל, בשל העובדה כי ההחלטה להוציא רק כלפיה צו הריסה הינה החלטה מפלה שנוגדת את המדיניות הכללית בה נוהגת עיריית נתניה. עוד טוענת המערערת כי מנהלה התקשר עם בעל המגרש והיה סמוך ובטוח כי המבנה שממוקם במקרקעין שנים ארוכות הוא בעל היתר כדין, אלא שלהפתעתו הרבה לאחר שהזיז את המבנה בתוך המקרקעין, הוצא לו צו הריסה והוגש כתב אישום. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט כשקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה. עוד נטען כי שגה בית המשפט לעניינים מקומיים כשקבע כי המערערת ממילא צריכה לפנות את המגרש לפי ההסכם עמה עד סוף חודש יוני, כשלמעשה היא צריכה לפנות את המגרש רק בסוף חודש יולי וממילא מתעתדת היא להאריך את הסכם השכירות. עוד מציינת המערערת כי כבר הפקידה את הסכום שנדרשה להפקיד בקופת בית המשפט בהתאם להחלטה הראשונה. נוכח כל האמור, המערערת מבקשת לעכב את ביצוע צו ההריסה עד לחודש יוני 2011 ולחלופין, עד להחלטת ועדת הערר שהדיון בה נקבע ליום 30.5.2011. כן מציינת המערערת כי לאותו יום בו יתקיים דיון בפני ועדת הערר, קרי יום ה-30.5.2011, נקבע דיון גם בבית המשפט המחוזי בערעור שהגישה המערערת ביום 20.3.2011 על החלטות בית המשפט לעניינים מקומיים.
תגובת המשיבה
10. המשיבה טוענת - באמצעות בא כוחה, עו"ד אבי-טל שלומי - כי נוכח ההסכמה של מר קראדי, בעליה הקודמים של המערערת, מיום 15.11.2009, הפך הצו לחלוט. יתרה מכך, טוענת המשיבה, ניתנו למערערת ארכות רבות לפנים משורת הדין כדי לאפשר לה להשלים את הליכי קבלת ההיתר, ומשבקשתה נדחתה, לא יכולה להיות לה כל זכות לקבלת ארכה נוספת. באשר לטענת האפליה, טענה המשיבה כי בין המועד בו ניתנה ההחלטה בנוגע להיתר של שכנה של המערערת לבין המועד בו המערערת הגישה את בקשתה לקבלת היתר, השתנתה המדיניות של עיריית נתניה, וכעת אזור זה מיועד לבנייה רוויה למגורים. עוד צוין כי לאור המדיניות החדשה אף שכנה של המערערת, שההליכים בעניינו טרם הושלמו, לא יזכה ככל הנראה בסופו של יום בהיתר המבוקש על ידו. עוד טוענת המשיבה כי בשיקולי מאזן הנוחות, בהתחשב בדחיות הרבות שניתנו למערערת ובכך שמדובר במבנה יביל שהמערערת יכולה לפנות בקלות יחסית, נוטה הכף באופן ברור לדחיית הבקשה לעכב את ביצוע צו ההריסה.
דיון והכרעה
11. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על נספחיה ובמסמכים שהובאו לפני במהלך הדיון ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.
12. טרם אדון בערעור לגופו, אציין כי נוכח העובדה שעניינה של המערערת נדון והוכרע בשתי ערכאות ונוכח העובדה כי אין מדובר בהליך "נלווה" להליך עיקרי, ייתכן כי ראוי היה לנקוט בהליך של בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות [ראו: סעיף 87(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; כן השוו: ע"פ 2763/08 גן הזית ארועים וכנסים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה" (לא פורסם, 10.4.2008), סעיפים 25-22]. אולם, נוכח העובדה כי דין הערעור להידחות אף לגופו, החלטתי להשאיר סוגיה זו בצריך עיון.
13. אין צורך להרחיב על חשיבות האמצעי של צו הריסה מינהלי ככלי למלחמה בעבירות הבנייה הבלתי חוקית, ובהקשר זה ניתן להפנות להחלטות קודמות רבות של בית משפט זה בכגון דא [ראו, למשל: ע"פ 8915/08 מדר נ' עיריית נתיבות (לא פורסם, 3.12.2008); ע"פ 6720/06 דהרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.8.2006); ע"פ 11000/07 פלוני נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה אשדוד (לא פורסם, 1.1.2008); ע"פ 4650/08 ברנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.6.2008)].